טור דעה חדש לשמואל (סמי) קידר

התפרסם טור דעה חדש בדה מרקר לשמואל (סמי) קידר, מנכ"ל הל"ב:

https://www.themarker.com/opinion/.premium-1.6999003

הקשישים הם אלקטורט מוחמץ

מפלגות מתפצלות, קמות, נופלות ומתאחדות על בסיס חינוך, דת, לאום, בטחון וצוללות, אבל לא מדברים מספיק על מצבם של הקשישים

בישראל מתגוררים כמליון אזרחים קשישים – יותר מעשרה מנדטים – ומספרם גדל והולך. זהו אלקטורט משמעותי שהמפלגות אינן מעניקות לו התייחסות ראויה. מפלגות מתפצלות, קמות, נופלות ומתאחדות – על בסיס חינוך, דת, לאום, בטחון וצוללות, אבל לא מדברים מספיק על מצבם של הקשישים. משום מה בוחרים להתעלם מהצרכים החיוניים של כוח שיש לו היכולת להשפיע ולשנות את תוצאות הבחירות.

שיעור העוני של קשישים עומד על 17.2%. מצבם החמיר מהשנה שעברה. הביטוח הלאומי מציין בדו"ח העוני כי אלמלא הגדלת הקצבאות לקשישים ב-2015, שיעור העוני שלהם היה גבוה יותר.

אומרים לנו כי מצבם של הילדים גם קשה, ורבים מדי נמצאים מתחת לקו העוני. אנחנו מסכימים, זה אכן נורא, לכן הממשלה פועלת והצליחה לצמצם את מספר הילדים העניים בישראל. אולם מספר הקשישים העניים דווקא גדל השנה.

המפלגות עושות שיקול מוטעה. המפלגות הגדולות שוכחות את כוחם של הגמלאים שטמון לא רק במספרם הגדול אלא גם בשיעורי ההצבעה הגבוהים שלהם. ידוע שמבוגרים מצביעים בשיעורים גבוהים יותר מהצעירים, כך שמשקלם של הקשישים גדול יותר משיעורם היחסי. ישנו מכפיל כוח שרבים מדי מתעלמים ממנו. דו"ח עוני מבהיר את הצורך המשמעותי של הקשישים בייצוג. לאוכלוסייה המבוגרת בישראל יש צרכים מיוחדים שאינם נענים לא על ידי המוסדות ולא על ידי הרגולטורים.

הרגולציה מאפשרת לשירותי הבנקאות להפוך אט אט למקוונים. מדיניות זו מהווה פגיעה אדירה באוכלוסיית הקשישים שאינה מסוגלת (כמובן שלא כולה) להדביק את ההתקדמות הטכנולוגית ולהתמודד עם הפקדות כסף וצ'קים אוטומטיות, עם משיכת מזומנים ועם אי היכולת לפנות לפקיד בשר ודם שיוכל לסייע ולענות לשאלות.

רפורמת הסיעוד, גם אם יש בה דברים חיוביים, יצרה פגיעה גדולה בקשישים כשהיא מובילה לאטה לכליה על מרכזי היום לקשיש. הרפורמה מעודדת את הקשישים להשאר בבית ולקבל כסף מזומן במקום לקבל שירותים איכותיים ממרכזי יום המופעלים על ידי עמותות. המדינה חוסכת לעצמה כסף רב, כי זול לה יותר להעניק קצבה קטנה לקשיש מאשר להעניק לו את המלוא השירותים שהוא קיבל עד היום. זוהי מחשבה צרה של האוצר שרואה את השוק החופשי כחשוב יותר מרווחתו של הקשיש.

גם מצבם של בתי החולים פוגע במיוחד בקשישים. הם אלו שמאכלסים את המחלקות העמוסות ביותר – המחלקות הפנימיות. הם אלו שמוצאים עצמן במסדרון, בודדים ובלי יכולת לקרוא בעת מצוקה לאיש הצוות שיוכל לסייע להם.

הקשישים זקוקים לייצוג פרלמנטרי. הם יודעים ומרגישים זאת. הצלחתה של מפלגת הגמלאים, גם אם לזמן קצר, הוכיחה את המשמעות האלקטורלית האדירה שטמונה בה.

המפלגות המתכווצות נאבקות זו בזו על כל קול, אך מה שהן שוכחות זה שהן לא יכולות להרשות לעצמן לוותר על הקשישים. הן חייבות להבליט במצען (ולא רק כהבטחה חסרת תוכן) את הדאגה לקשישים – את העלאת הקצבאות, את ההטבה בשירותים ואת תשומת הלב לדרישות הרגולטוריות כדי לאפשר לקשישים חיים בכבוד.

הכותב הוא מנכ"ל הל"ב – איגוד העמותות למען הזקן בישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *